מה שקרה בברלין
למרות שאפשר היה – לאור המצב בישראל ובעזה – לצפות להתפרעויות מסוג זה בעצרות והפגנות פרו-פלסטיניות לרגל "יום הנכבה", התמונות והיקף ההסלמות בברלין ב-15 במאי 2021 זעזעו גם אותנו. כמה אלפי א.נשים התכנסו בכיכר הרמנפלאץ' שבברלין החל משעות הצהריים המוקדמות בכדי להביע את מחאתם.ן כנגד ישראל במסגרת ההסלמה הנוכחית במזרח התיכון.
בברלין קיבלו לאותו היום שלושה אירועים פרו-פלסטיניים רישיון הפגנה. בעוד שבהפגנה הראשונה בה השתתפו כמאה איש ואישה התנהלה באופן שלו, והמשתתפים.ות שברובם.ן היו סונים.ות לא נתנו במה מרכזית לארגוני טרור כגון החמאס והחיזבאללה וכן איראן והתרחקו מהן, ההפגנה השנייה, שפורסמה כ"צעדת השיבה והשחרור", חשפה גילויי אנטישמיות רבים ואיסלאמיזם בקרב המפגינים.ות.
בין היתר נצפו איסלאמיסטים קיצוניים, תומכי.ות החמאס, האחים המוסלמים וכמו כן גם של הזאבים האפורים אשר השמיעו קריאות שנאה אלימות כנגד יהודים, יהודיות, ישראלים וישראליות. בין היתר נדרש בריש גלי להפציץ את תל אביב, להמשיך באינתיפאדה "עד הניצחון", "הכיבוש חזרה" של פלסטין "מין הנהר (ירדן) ועד הים", זאת אומרת מין הירדן ועד הים התיכון ובזאת קריאות להשמדת מדינת ישראל ותושביה היהודים.ות.
לעומת זאת, ניתן היה לקרוא על גבי כרזות רבות של נציגי תנועת החרם BDS, השוואות בין מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. אלו נותרו לעומת זאת כמעט בלתי משמעותיות בהשוואה לקריאות האנטישמיות והקריאות להשמדת ישראל. סיסמאות ואמירות אחרות שיחקו גם כן תפקיד פחות משמעותי בהשוואה לקריאה לאלימות, אך הן היו מזעזעות לא פחות במסרן ובתוכנן. כמו בהפגנות פרו-פלסטיניות אחרות בעבר, שוחזר אינספור פעמים הסטריאוטיפ האנטישמי הנושן של "מדינת ישראל רוצחת הילדים", הציונות הושוותה לגזענות, או שנשללה זכות הקיום של מדינת ישראל כליל. בנוסף, נצפו השוואות מופרכות ומופלגות בין יהודים.יות לנאצים.ות וכן כאלה המשווים בין המצב בפלסטין למחנה ההשמדה אושוויץ.
בין המפגינים.ות האנטישמיים.ות הקיצוניים.ות היו גם נציגי.ות ארגוני שמאל כאות לכאורה של סולידריות בינלאומית, שנראה שלא הוטרדו יותר מדי ממעשי השנאה וההסתה הללו כלפי היהודים.ות.
כאשר המשטרה פיזרה את ההפגנה השנייה במספר בסביבות השעה 15:30 אחר הצהריים בעקבות חוסר שמירה על מרחק חברתי ואי ציות לחובת עטיית המסכות, הקצין מצב הרוח האנטי-ישראלי והאנטישמי. כחצי שעה לאחר מכן, בשעה 16:00, דמו כיכר הרמנפלאץ' ורחוב סוננאלה הסמוך לו לשדה קרב: כמעט מיד פרצו עימותים אלימים בין מפגינים.ות למשטרה, שנראתה די המומה מהמתרחש. אינספור חזיזים, בקבוקי זכוכית ואבנים הושלכו לעבר השוטרים.ות. שוב ושוב פגעו המתפרעים.ות גם במפגינים.ות בלתי מעורבים.ות וגם בעיתונאים.ות רבים.ות אשר סיקרו את האירועים. אלו קיבלו גם באופן מיידי איומים וספגו השמצות מילוליות כגון: "עיתונות ציונית" ו"תשקורת".
השוטרים.ות הגנו על עצמם.ן עם גז מדמיע וביצעו מעצרים. תוך כדי כך צעקו עליהם.ן מפגינים.ות זועמים.ות שאמרו שהמשטרה גרועה עוד יותר מ"היהודים" עצמם. בשולי ההפגנה נרשמה גם תקיפה של אדם קוויר מקהילת הלהט"ב שהוכה נמרצות ע"י מפגינים. גם בשעה 18:00 לא רצו המפגינים.ות לקבל את פיזור ההפגנה ע"י המשטרה והחזיקו את כוחות השיטור בשטח.
ההפגנה הפרו-פלסטינית השלישית במספר אשר התקיימה בברלין באותו היום ויצאה מכיכר אוראניינפלאץ' בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הייתה אנטישמית לא פחות, אם כי לא נרשמו בה עימותים אלימים.
המצב בערים אחרות
אירועים דומים נרשמו באותו היום גם בהפגנות אנטי-ישראליות נוספות שאורגנו בערים כמו פרנקפורט, המבורג ולייפציג. גם שם הייתה האווירה אגרסיבית ומתוחה. בהפגנות אלה ניתן היה לשמוע גם כן את אותם הנרטיבים ואת אותן הסיסמאות האנטישמיות כמו אלו שנשמעו בברלין. בהפגנה בפרנקפורט השתתפו כ-2,000 איש ואישה עד שהמשטרה נאלצה לפזרה בסביבות השעה 18:00 בערב – גם כאן בגלל הפרות קורונה רבות. לאחר סיום ההפגנה, דווח כי חלק מין המשתתפים.ות צעדו בכוונה תחילה בכיוון בית הכנסת ווסטאנד שבפרנקפורט. הם.ן נעצרו בזמן ע"י המשטרה (https://twitter.com/Polizei_Ffm/status/1393617728930557952).
הסיבה המרכזית להפגנות בברלין ובפרנקפורט היה ציון "יום הנכבה" (מערבית: האסון), שנערך מדי שנה ב-15 במאי (יום סיום המנדט הבריטי). ביום זה, פלסטינים.ות בפרט, אך גם מוסלמים.ות ממדינות אחרות, כמו גם א.נשים לא מוסלמים.ות וכן אנטי-ציונים.ות, מציינים את מנוסתם וגירושם של כ-700,000 פלסטינים.ות בין השנים 1947 ל-1949 משטחי המנדט הבריטי לשעבר בפלסטין.
גירוש הפליטים.ות הפלסטינים.ות הראשון והגדול ביותר הגיע לשיא מיד לאחר הכרזת העצמאות של ישראל ב-14 במאי 1948, המסביר במידה רבה את הקרבה בתאריכים בין "יום הנכבה" ליום העצמאות הישראלי. זו הייתה בעיקר תוצאה ישירה של המלחמה עצמה שהחלה עם הכרזת תוכנית החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, בין מיליציות ערביות לארגונים צבאיים יהודיים, וככזאת אשר קיבלה מימדים בינלאומיים עם פלישת הכוחות המצריים, הירדניים, הסוריים, הלבנוניים והעיראקיים. מדינות אלה הכריזו יחדיו מלחמה על ישראל יום לאחר הפיכתה למדינה, ובמקומות רבים האוכלוסייה הפלסטינית נקראה לעזוב את בתיה ולסגת למדינות ערב השכנות כדי לפנות מקום לצבאותיהן ובכך להימנע מלהיות בחזית הקרב.
מדינות ערב יצאו מנקודת הנחה שניצחונן הינו בלתי נמנע והוא אך ורק שאלה של זמן, והבטיחו לפליטים.ות הפלסטינים.ות כי ישובו לבתיהם.ן בקרוב. עם זאת, בתום המלחמה ביולי 1949, התבהרה התמונה כי חזרתם.ן אינה עוד בגדר האפשר עבור מרבית הפלסטינים.ות. ישראל ניצחה במלחמה ובכך החזיקה עם סיומה ביותר אדמות מאשר יוחס לה מלכתחילה בתוכנית החלוקה של האו"ם שנדחתה ע"י מדינות ערב.
בד בבד עם בריחתם וגירושם של הפלסטינים.ות, התרחשה בריחה וכן גירוש של כ-850,000 יהודים ויהודיות ממדינות מוסלמיות ומדינות ערביות, גירוש שנמשך עד שנות ה-70 של המאה ה-20. בקשר זה מדובר גם על "הנכבה היהודית" או על "גירוש הפליטים היהודיים ממדינות ערב" בו רוב הפליטים.ות היהודים.ות מצאו מפלט ומולדת חדשה בארץ ישראל.
כבר בעבר, בדיוק כמו בעצרות הנוכחיות לציון הנכבה בברלין ובפרנקפורט ב-15 במאי 2021, קשרו מפגינים.ות בין הנצחת האירועים ההיסטוריים לקריאות ל"התנגדות" נגד כוחות הכיבוש הישראליים ול"כיבוש מחדש" של השטחים הפלסטינים לשעבר מ"הנהר ועד הים". סיסמא אנטישמית שכיחה זו (עם התוספת "פלסטין תהא חופשית") מרמזת על השמדה מוחלטת של המדינה היהודית.
ההשלכות
הלחימה הנוכחית בין ישראל לפלסטינים.ות או יש לומר לארגון הטרור האיסלאמי-קיצוני חמאס היושב ברצועת עזה, אשר הגיעה לשיאה במהלך חודש צום הרמדאן, עלתה מדרגה ב-10 במאי ונמשכת עד היום. לחימה זו, בדומה להסלמות אחרות בעבר, כמו גם ציון הנכבה גורמים לקריאות ופשעים אנטישמיים גם מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כך גם בימים שמאז פרוץ הלחימה בין ישראל לעזה, נרשמו אירועים אנטישמיים ותקיפות על בתי כנסת בגרמניה – כמו בערים מינסטר, בון ודיסלדורף – או שריפות של דגלי ישראל בציבור.
מוסדות יהודיים ותושבים.ות רבים.ות נמצאים בסכנה עצומה במצבים אלה, משום שתומכי.ות אידיאולוגיות קיצוניות, איסלאמיסטיות ואנטישמיות מטילים את האשמה למדיניות הישראלית על יהודים ויהודיות ברחבי העולם, ורבים.ות מהם.ן מוציאים.ות את פורקנם.ן בסבבי הלחימה הללו ומציגים.ות את עוינותם.ן האנטישמית. זה כולל כמובן א.נשים מין השורה שאחרת לא היו מודים.ות בפומבי בגילויי האנטישמיות שלהם.ן, אלא דורשים.ות מכל היהודים והיהודיות לנקוט עמדה בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני וכן לזכור את עברם.ן ואת רדיפות היהודים והיהודיות ע"י הנאצים בתקופת השואה.
כמו בערים נוספות, גם בברלין תוגברה האבטחה על בתי הכנסת ועל מוסדות יהודיים ב-15 במאי. זה כמובן לא משנה את העובדה שיהודים ויהודיות מתמודדים.ות שוב ושוב עם כתבי נאצה, מכתבי שנאה ואיומים חוזרים ונשנים, וצריכים.ות לפיכך לחשוש גם מאלימות שרירותית ברחובות עקב השתייכותם.ן ליהדות. ההפגנות ב-15 במאי "תרמו" לכך שיהודים ויהודיות רבים.ות צריכים.ות לחשוב פעם נוספת האם הם.ן באמת מרגישים.ות בטוחים.ות בגרמניה והאם הם.ן רואים.ות כאן את עתידם.ן ואת עתיד משפחותיהם.ן